צוואר תפוס ודרכי נשימה חסומים

September 11, 2016

 

היא שלחה לי הודעה מהוססת בוואטסאפ בערבו של יום, שמסתובבת כבר כל היום עם צוואר תפוס ברמות שלא יכולה לסבול יותר, האם אוכל לקבל אותה עכשיו (!) ולעזור לה. "בוודאי", כתבתי לה. "בואי בכייף".

נכנסה בדלת עם פנים נפולות, לא יכולה לנשום מרוב כאב וכשעזרתי לה להתמקם על מיטת הטיפולים, נפלטה מפיה זעקת כאב.

לא רצתה לדבר, לא רצתה לשמוע, רק רצתה שאפעיל את מגע הקסם שלי (כפי שהיא קוראת לו) על כפות הרגליים שלה.

התחלתי בחימום והגמשת כפות הרגליים ואחרי כדקותיים היא אומרת: שום דבר לא כואב! בחצי שמחה חצי דאגה.

חכי, אמרתי לה, אני מכינה את כפות הרגליים שלך להתמודדות עם הכאב שתיכף יגיע. אין לי מה להיכנס בהן כמו בולדוזר, צריך בחוכמה ובהתחשבות.

ואכן הרגע הכואב הגיע. אין אפס, כל פעם שאני מכאיבה - אני רוצה לחבק ומתחילה להתנצל... קצת מזכיר לי את הרופא שיניים המקסים שהיה לי כשגרנו בצפון הרחוק: כל פעם שהיה מכאיב היה מתנצל וזה נורא הצחיק אותי. בסוף אני הייתי מרגיעה אותו... הייתי מצטטת את אבא שלי שאמר פעם לרופא שלו: "ד"ר, התפקיד שלי לצעוק והתפקיד שלך להמשיך לעבוד".

ברוח הדברים האלה, אני מבינה שלפעמים בלי כאב לא מגיעים רחוק, כפי שאומר המשפט באנגלית: "No pain - no gain".

התמקדתי על איזור הצוואר, השכמות והכתפיים, כאילו רוקדת ביניהם בצעדים קלילים אך נחושים כדי שעד שתקלוט שכאב לה פה - אני כבר שם... מידי פעם נתתי לה אתנחתא של נשימה רגועה עם "חנייה" על הקרסוליים וצ'קרת מקלעת השמש להטענת אנרגיה, ושוב חזרתי למקומות הכאובים כדי לעסותם, לשחררם מהכיווץ ולהזרים בהם דם באופן חופשי.

כך נמשך הדיאלוג במשך שעה, מלווה בזעקות כאב בהתחלה ולקראת הסוף - באנחות קלות.

קמה מהמיטה במשנה זהירות - פחות מהכאב ויותר מהפחד ממנו, נושוק, חובוק ונסעה לה לשלום. 

למחרת דיווחה שמרגישה המון יותר טוב. דיווח כזה עושה לי את היום.

בשביל זה למדתי את השנים האלה, בשביל זה השקעתי את כל מאודי בתחום: בשביל לעשות טוב לאנשים, לעזור להם כשכואב.

כמו האמירה הידועה: "הנותן מקבל". ממש ככה זה עובד.

אתמול בערב עברה פה כי הייתה בסביבה. אכלנו ארוחת ערב והתקשקשנו, ואני רואה מבט בעיניים שלה, שמעלה בי חיוך ואני שואלת: רוצה טיפול? והיא: "לא העזתי לבקש..." הפעם עלתה על המיטה בקלילות ואמרה שנשארו ממש שרידים אחרונים של תחושה בצוואר, וגם כבר הרבה זמן קשה לה לנשום, מרגישה שהאף סתום לגמרי, בעיקר בשכיבה. מתעוררת כמה פעמים בלילה בגלל זה ולכן מאוד עייפה כל הזמן.

תוך כדי טיפול במערכת הנשימה (בכפות הרגליים, כמובן) ועוד התייחסות לצוואר, אמרה שהצוואר נתפס לה מידי פעם, ומעולם לא קרה לה שתוך יום זה עבר. הייתה מלאת התפעלות ואצלי הלב חייך.

כמה דקות לתוך הטיפול כבר נשמה יותר בקלות והבוקר שלחה לי הודעה: "יש שיפור קל בנשימה. תודה רבה. מה, את יכולה לעזור לי גם בזה?" אז נתראה עוד כמה פעמים על מיטת הטיפולים לעזור לה לבצע את הפעולה הכי בסיסית בעולם: לנשום...

 

 

Please reload

קח אותי למעלה

עקבו אחריי

  • Facebook - White Circle